כולנו שואפים שילדינו יהיו עצמאים, יסתדרו לבד ויסמכו על עצמם. אולם - במצבי לחץ, או קושי אנו מצפים שיספרו, ויחלקו אתנו קשיים ובעיות. שלא יישארו לבד בכל הקשור להיותם מוגנים ובטוחים.
לצערנו לא תמיד זה כך, מתבגרים כמו מבוגרים, חושבים פעמיים ושלוש לפני שהם משתפים מישהו נוסף בקשיים הפרטיים שלהם.
היכולת לפנות ולבקש עזרה הינה אחת ממגוון דרכי התמודדות של האדם בזמן מצוקה ונחשבת לאחד מגורמי החוסן עם זאת, יכולת זו אינה מובנת מאליה ולעיתים קרובות אנשים נמנעים מבקשת עזרה.
אחד הגורמים המרכזיים שמונעים פנייה לעזרה לאנשי מקצוע הוא הסטיגמה. סיבה נוספת היא קיומה של עמדה אמביוולנטית וחשדנית כלפי הטיפול. עמדה זו מאופיינת בחששות מחשיפה אישית, מאבחון, או מכל דבר אחר שמאיים על תחושת החופש האישית של האדם.
המסכים הם חלק בלתי נפרד מחיינו. כולנו מדברים בסלולרי, צופים בטלוויזיה, עובדים עם המחשב. לפעמים כהורים אנו מרגישים שהילדים מגזים. אולי הוא לא משקיע בשעורי הבית, או שהילדה כבר לא נפגשת עם חברות כמו בעבר. מצב רוחו רגזני ונראה כי המחשב השתלט על חייו. למרות זאת הורים רבים תוהים האם אפשר בכלל להתייחס לפעילויות יום יומיות כמו שימוש בטלפון או צפייה בטלוויזיה כאל התמכרות, ואם כן איך נדע היכן עובר הגבול בין שימוש מוגזם להתמכרות ?